<h1>סמ"ק מצוריך סימן פ'</h1>
<h2>דף ט.</h2>
מי שנשבע ולא ניחם על שבועתו וראו בית דין שהתיר שבועה זו גורם למצוה ולשלום בין איש לאשתו בין אדם לחבירו ושקיום שבועה זו גורם לעבירה ולקטטה פותחין לו פתח ונושאין ונותנין בדבר עמו ומודיעין לו דברים שגורמת השבועה עד שיתנחם ואם ניחם כדבריהם מתירין לו ואם לא ניחם ועמד במרדו יקיים שבועתו. ובלשון שמתירין הנדר מתירין השבועה וכמו שנשאלין על נדרי האיסר כמו כן נשאלין על נדרי הקדש, לס"ג.
<h2>דף כ:</h2>
ועוד יש חילוק בין נדר לשבועה שהמתפיס בנדר נדר והמתפיס בשבועה אינו שבועהא), [הג'] צ"ע בס"ג ובשבועות בפ"ה ובפ' הר"ם ובנדרים [ע"כ]. ונדר חל על נדר ושבועה אינה חלה על שבועהב), נדרים חלים על דבר מצוה כדבר הרשות ואין שבועה חלה [אלא] על דבר הרשותג), נדרים אינם חלים אלא על דבר שיש בו ממש לאפוקי דבר שאין בו ממש כגון קונם שינה עלי אבל שבועה חלה אפילו דבר שאין בו ממש כגון שבועה שלא אישן וכן בנדר אם אמר קונם עיני בשינה אסור [הג"ה] ואפילו קונם שינה עלי צ"ע בנדרים משמע דצריך שאלה מדרבנן [ע"כ]ד). ומה שאמרו חכמים שנדרים חלים על דבר מצוה זהו במתכוין לנדור שיתענה ביום טוב אבל אם נדר סתמא שיני וחמישי ואמר אילו הייתי יודע שהיה [חל] יום טוב בה' לא הייתי נודר בטל נדרו כדאמר לקמןה) ו) ז). א)0כיצד המתפיס בנדרים חייב, שמע חבירו שנדר ואמר ואני כמותך בתוך כדי דבור הרי זה אסור במה שנאסר חבירו שמע השלישי ואמר ואני ואפילו הן מאה וכל אחד מהם אמר ואני בתוך כדי דבור של חבירו הרי כולם אסורים וכן כיוצא בזה שידור נדר בדבר הנדור, לס"ג. ב)0כיצד יחול נדר על נדר האומר הרי עלי קרבן אם אוכל ככר זו הרי עלי קרבן אם אכלינה ואכלה חייב על כל אחת ואחת וכן כל כיוצא בזה, לס"ג. ג)0[הג'] בשבועות מפרש (דף כ"ה) דבר מצוה כגון ישיבת סוכה עלי קונם אסור לישב בסוכה עד שיתירו לו אבל שבועה אינה [חלה] על דבר מצוה אם אמר שבועה שלא אישב בסוכה של מצוה מותר לישב בסוכה בלא התרה אבל עובר משום שבועת שוא ואפילו אמר ישיבת סוכה עלי שבועה מכל מקום אינה חלה דסוף סוף שבועה הוא והוי כאילו אמר שבועה שלא אשב בסוכה כדאיתא בתוספ' שבועות (שם) צ"ע, ובפנים פי' דלענין (יו"ט ותענית) [תענית ביו"ט] קאמר, ס"ק, [ע"כ]. ד)0כיצד אין נדרים חלים (אלא) על דבר שאין בו ממש כגון אמר דבורי עלי[ך] קרבן אינו אסור מלדבר עמו שהדבור אין ממש ואינו אסור מן התורה אלא מדרבנן איכא בל יחל, וכן אם אמר לו דבורי אסור עליך, לפיכך האומר לחבירו קרבן שאיני מדבר עמך או קרבן שאיני מהלך עמך או קרבן שאיני אוכל עמך נדר זה אין בו ממש, אבל האומר לחבירו קרבן פי מלדבר עמך וידי מלעשות עמך ורגלי מלהלך עמך הרי זה אסור כדאיתא פרק קמא דנדרים (דף י"ג ע"ב) עד כאן לשון ס"ג. ה)0הנודר שיצום בשבת וביום טוב חייב לצום וכן הנודר שיצום שני וחמישי כל ימיו ופגע ביום טוב חייב לצום פגע בו חנוכה ופורים ידחה נדרו מפני הימים האלה הואיל ואיסור הצום מדבריהם הרי הן צריכים חיזוק וידחה נדרו מפני תקנת חכמים וכן מחלק פ"ק דראש השנה (דף י"ט) בין חנוכה ופורים משאר ימים מטעם זה. מי שנשבע שלא יאכל היום כלום ואכל פחות מכזית פטור שאין אכילה פחות מכזית ואם אמר שבועה שלא אוכל דבר זה ואכלו חייב ואפילו היה הדבר שנשבע עליו כזרע חרדל או נשבע שלא יאכל כלום ואכל כל שהוא חייב, מי שנשבע שלא יאכל ושתה חייב ששתייה בכלל אכילה לפיכך אם אכל ושתה אינו חייב אלא אחת. עוד אמרינן בפ"ג דשבועות שבועה שלא אוכל ואכל אוכלים האסורים מן התורה פטור אין שבועת ביטוי חלה אלא על דבר הרשות שאם רצה עושה ואם רצה אינו עושה לפיכך כל הנשבע להרע לאחרים פטור כגון שנשבע שיכה פלוני או יקללנו מפני שהוא מוזהר שלא לעשות, נשבע להרע לעצמו כגון שנשבע שיחבול לעצמו אע"פ שאינו רשאי שבועה חלה עליו ואם עבר ולא עשה חייב משום שבועת ביטוי, נשבע להטיב לאחרים בדבר שיש בידו לעשות ועבר ולא עשה חייב משום שבועת ביטוי. גרסינן בירושלמי (בפרק ג' ה"ד) נשבע שלא יאכל מצה שנה אחת או שתים הרי זה אסור לאכול מצה בליל הפסח ואם אכל חייב משום שבועת ביטוי ואין זה שבועת שוא שהרי לא נשבע [שלא יאכל] מצה בליל פסח אלא כל עיתים שאכילת מצה בהם רשות עם עת שאכילת מצה בו מצוה ומתוך שחלה על שאר הימים שהם רשות חלה נמי על לילי פסח וכן כל כיוצא כזה כגון שנשבע שלא ישב בצל סוכה לעולם, לס"ג. ו)0גם בימים הכתובים במגילת תענית צריך עיון, מיהו מדקאמר בנדרים פותחין לו לאדם לכבוד שבת ויום טוב משמע דצריך התרה ואפילו אין מתירין לו אלא שבת ויום טוב מכל מקום בטל כל נדרו ואפילו בשאר הימים דכיון דהותר מקצתו הותר כולו, לס"ג. ז)0ואדם שנדר להתענות בה"ב חצי שנה או תקופה אחת יכולים להתיר נדרו קודם שיחול נדרו הואיל והוא אתי ממילא, לשון התשב"ץ (סי' ק"ח).
<h2>דף לב:</h2>
אין פותחין בנולד כיצד נשבע שלא יהנה מפלוני ונעשה סופר העיר הואיל [ולא] (ו)ניחם (לו) על שבועתו אין פותחין לו בדבר הזה אפילו הוא אמר עצמו אם הייתי [יודע] כן לא הייתי נשבע אין מתירין לו הואיל ועדיין לא ניחם אלא רצונו שלא יהנה ולא יעשה סופר אבל אם ניחם הוא בעצמו מפני הנולד מתירין לו וכן כיוצא כזה ודווקא בנולד שאינו (מינו) [מצוי] ותדיר אבל בנולד המצוי ותדיר מסיק בפרק (נזיר) [ד' נדרים] דפותחין, וכמו שכתבתי פסק רבינו משה בעניין הנולד וה"ר אליעזר ממיץ דאין פותחין בנולד זה כשאינו מתחרט אלא מן הנולד [ואילך] אבל אם מתחרט מעיקרו אפילו בנולד דלא מסיק אדעתיה ובטל הנדר.
